ירדנה נבנה ארצנו בע"מ ואח' נ' בית יורב (1997) בע"מ ואח'

החלטה

1.מהות הבקשה ועיקר טענות בעלי הדין

1.1לאחר מתן פסק הדין בתובענה בתיק העיקרי, הגישו המבקשות בקשה להורות על חילוט ערבות על סך 20,000 ₪ שהופקדה על ידי המשיבה כערבון לתשלום נזקי המבקשות כתנאי למתן צו עיקול זמני בבש"א 185930/04.

לטענת המבקשות עתרה המשיבה למתן צו עיקול חריג בהיקפו בהשוואה לסכום תביעתה שכן, העיקול הוטל מלכתחילה על הבנין הידוע כחלקות 14, 15 בגוש 7043 ורק בשלב מאוחר יותר צומצם בהיקפו ויוחד לדירות 6 ו-7 (להלן: "הדירות") בבנין האמור.

לעומת זאת, סכום התביעה על פי כתב התביעה המתוקן הועמד על ידי המשיבה על סך של 626,000 ש"ח.

1.2המבקשות מוסיפות וטוענות כי פנו לבית המשפט בבקשות לביטול העיקולים תוך שהטעימו כי סיכויי התביעה של המשיבה נמוכים וציינו כי עלולים להיגרם להם נזקים באשר צו העיקול מסכל את האפשרות למכור את הדירות הנ"ל.

להלן טוענות המבקשות כי ביום 21.7.08 פקע צו העיקול על פי החלטה של מותב זה.

1.3ביום 15.12.09 חויבו המבקשות על פי פסק דין סופי וחלוט לשלם למשיבה סך של 128,031 ש"ח צמוד ונושא ריבית כמפורט בפסק הדין.

1.4המבקשות טוענות כי בסמוך למועד שבו הוטלו העיקולים על הדירות, חבו המבקשות לבנק איגוד בע"מ (להלן: "הבנק") סכום כולל בסך של כ-3 מיליון ש"ח וכי הדירות היו משועבדות לבנק כבטוחה לחוב זה.

מכאן, לא ארכה דרכן של המבקשות לטעון כי הטלת העיקול סיכלה את אפשרותן של המבקשות למכור את הדירות שכן לגירסתן, לא ניתן לאתר רוכש לדירות עליהן רשום עיקול בסכום כה ניכר.

עם זאת, מוסיפות המבקשות וטוענות כי ביום 7.8.07 כשנתיים לאחר שהוטל העיקול, עלה בידם למכור את דירה 7 אלא שבמועד זה חובם של המבקשות לבנק תפח ועמד על סך של 3,778,997 ש"ח.

1.5המבקשות טוענות איפוא כי לא זו בלבד שסכום החוב לבנק האמיר כמפורט לעיל אלא כי נבצר מן המבקשות "להרוויח" סכום של כ-350,000 ש"ח שהיה נותר בידן אילו מכרו את דירה 7 בחודש יוני 2005 שאז עמד ערכה על סך של 3,400,000 ש"ח בעוד שהחוב כלפי הבנק עמד באותה נקודת זמן על סך של 3,050,131 ש"ח.

1.6אשר לצד המשפטי, טענו המבקשות כי בהטילה עיקול כה חריג בהיקפו, התרשלה המשיבה, החבה למבקשות חובת זהירות מוגברת, גלל כן יש לחייב את המשיבה בנזקי המבקשות בסכום של כ-1,300,000 ש"ח.

1.7המשיבה הגישה תגובה לבקשה בגדרה טענה כי הגם שבמסגרת פסק הדין נפסק לזכותה סכום הנמוך באופן ניכר מסכום התביעה, אין בכך כל רבותא שכן, לשיטתה מסתבר כי העיקול היה מוצדק.

1.8אשר לנזק שנטען כי נגרם למבקשות טענה המשיבה כי המבקשות לא הביאו כל ראיה לכך שהעמידו את הדירות למכירה ו/או כי קונה כלשהו סירב לרכוש דירה כלשהיא בשל העיקול.

1.9יתר על כן, טענה המשיבה כי בהיות הדירות משועבדות לבנק ובשל עדיפות השעבוד על העיקול יכול היה הבנק למכור את הדירות ללא הסכמת המבקשות ו/או המשיבה לצורך מימוש המשכון בכל מועד שהוא.

1.10המשיבה הוסיפה וטענה כי המבקשות לא עתרו לבית המשפט בבקשה לביטול העיקול לגבי אחת מבין הדירות כדי לאפשר את מכירתה יתר על כן, המבקשות פעלו כ"גנבים בלילה" ומכרו דירה אחת מבין הדירות בניגוד לצו העיקול.

2.הבסיס הנורמטיבי

2.1בקשת המבקשת מתבססת על הוראת תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") לפיה:

"פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט הערבון כולו או מקצתו...לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט הערבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם".